הצוואות והירושות מהוות חלק מהותי מתחום דיני הירושה. דיני ירושה נוגעים בנושא כאוב אך גם הכרחי והוא עיזבונו של המת לאחר לכתו. מדובר בתחום משפטי אשר נועד לספק מענה לקשת רחבה של סוגיות, כמו למשל חלוקת העיזבון, ניהול העיזבון לאחר המוות, מיסוי הירושה, התנגדות לקיום צו הצוואה ועוד.

בשונה מחוק דיני הירושה, מחבר הצוואה רשאי לחלק את עיזבונו כראות עיניו וזאת בתנאי שאישר את הצוואה בפני עורך דין. כלומר, בעל העיזבון אינו מחויב להותיר ולו חלקיק אחד מתוך עזבונו לבני משפחתו במידה ואינו רוצה בכך, כל עוד ההחלטה הזו אכן מבטאת את רצונו האמיתי.

חוק דיני הירושה לעומת זאת, נועד בין היתר לספק מענה למקרים בהם המת לא הותיר אחריו צוואה. מאחר שלא ניתן לדעת מהם רצונותיו במצב הזה והעד המרכזי בסיפור אינו נמצא בין החיים, ברירת המחדל היא לחלק את העיזבון שווה בשווה בין קרובי משפחתו של המת, דהיינו ילדיו, בן/ בת הזוג וההורים.

לכן, במידה ואדם לפני מותו רוצה לוודא שעיזבונו לא יגיע לאדם אחר, גם אם הוא יורש טבעי לכך, כמו למשל בן/ בת זוג הנמצא עמו בתהליכי פרידה- יהיה עליו להותיר לאחר מותו צוואה. צוואה תהיה שימושית גם במקרה בו המת היה מעוניין שעיזבונו יתחלק בצורה הדרגתית ולא באופן שוויוני בין יורשיו הטבעיים.

כאן נכנסת הבעייתיות

מאחר שהמת רשאי לחלק את עיזבונו כראות עיניו, תיאורטית הוא יכול לבחור לדלג לגמרי על בני משפחתו ולהוריש את כל עיזבונו לאדם זר ואכן בית המשפט כבר ראה מקרים כאלו בעבר. מיותר לציין שבני משפחתו של המת, פרט לכך שנאלצו להתמודד עם הבשורה על מותו- הוכו תדהמה ועלבון לנוכח החלטתו.

ראוי לציין שבמקרה כזה ובמידה והיורשים הפוטנציאליים מרגישים שנעשה להם עוול- ניתן להגיש ערעור על הצוואה וזאת רק בתנאי שקיימות הוכחות לכך שהצוואה ראויה לפסילה. מתי זה קורה? במקרים בהם גורם חיצוני הטה את דעתו של המת, במידה והמת נסחט או נאנס לפני מותו לנסח את הצוואה כפי שהיא, במידה והצוואה היא למעשה חלק מתרמית או במידה והמת סבל ממחלה קשה לפני מותו, כמו למשל אלצהיימר ולכן דעתו לא הייתה צלולה.

מתנגדים לקיום הצוואה אשר יגישו ערעור בהתאם לפרוצדורה המקובלת בחוק ויצליחו להוכיח את צדקתם בעיניי בית המשפט- יזכו לקבל פסילה לצוואה ואז עיזבונו של המת יחולק שווה בשווה בין קרובי משפחתו, כפי שהיה נעשה אילולא הייתה קיימת צוואה מלכתחילה.